יואל ומירי הינם זוג ותיק, בשנות הארבעים המאוחרות. הם הגיעו לטיפול זוגי לאחר שנים ארוכות של שתיקה, חוסר הבנה וסבל הדדי. משיחות הברור הראשוניות עמם עלה כי ה"חוזה הזוגי" הלא מדובר ביניהם היה דווקא חוזה של מרחק וחוסר אינטימיות – שהתאים לשניהם. כל אחד מהם חי למעשה במקביל, והתקשורת הזוגית הייתה מצומצמת ביותר, ונסובה סביב ענייני הבית, הילדים והפרנסה.
אולם השתיקה הממושכת, העדר הדיאלוג וחוסר ההבנה יצרו מתחים וכעסים רבים אצל כל אחד מהם. נראה שגם אם במשך שנים הם חיו חיים מקבילים, הרי שדווקא בגיל מבוגר יותר הייתה התחושה ההדדית של "לא עוד"!
שינויו של החוזה הזוגי הפעם מתמקד באתגר לזוז מתפיסות מסורתיות של תפקידי מגדר בתוך הזוגיות, ולהתמודד עם כעסים ממושכים - במטרה ללמוד ליצור דיאלוג זוגי אחר: שוויוני יותר - מחד ובו שותפות וחברות - מאידך.
מבחינה מינית הגיעו יואל ומירי לטיפול כאשר המיטה הזוגית היא "מיטה ריקה" המעידה מדי לילה על המרחק ביניהם. הכעסים הלא מדוברים, העולמות הנפרדים בהם הם חיו ועכבות בתחום המיני לא אפשרו להם ליהנות מחיי מין פעילים. מירי גלתה התנגדות הולכת וגדלה לקיים יחסי מין עם בן זוג שאינו מתעניין בצרכיה הרגשיים, ואילו יואל שחש דחוי ומאוכזב, לא העלה על דעתו לברר עמה את רגשותיה ומחשבותיה.
כמו בכל תחום אחר בחייהם היווה המרחב המיני זירה של התגוששות, מאבקי כוח וחוסר הבנה. שינויו של החוזה הזוגי והמעבר מריחוק להתקרבות חייב את בני הזוג להכיר ולקחת אחריות גם על יחסיהם המיניים.
בכדי להבין את דינמיקת השינוי של תבניות ה"חוזה הזוגי" ניתן להיעזר במושגיה של פרנצ'סקה קניציאן (Canician, 1987), המתארת 4 ייצוגים אפשריים של יחסי זוגיות. בספרה Love in America (1987) מציעה קניציאן (Canician) הסבר היסטורי של שינויים חברתיים וכלכלים המציג ארבעה ייצוגים של דפוסי זוגיות, וניתן להיעזר בו להבנת תהליכים של שינוי במערכות יחסים זוגיות:
הראשון – Family Duty – "מחויבות משפחתית":
מייצג דפוס של "זוגיות שותקת", בה מוסדרים ענייני היומיום בין בני הזוג על בסיס הדברות מינימאלית. כל אחד מבני הזוג מגויס באופן מקסימאלי לציפיות הקהילה ממנו, ומתקיימת הבנה שהיומיום ברור ואינו מצריך דיאלוג.
מדובר בזוגיות שהתקיימה בחברה חקלאית, לפני המהפכה התעשייתית, בה כולם עבדו יחדיו וגדלו יחדיו את הילדים. החיים החברתיים התאפיינו בקשר לדת, והקהילה הגיאוגרפית הייתה גם הקהילה התרבותית.
חיי הנישואין, שבבסיסם הוסדרו בדרך כלל ולא נשענו על בחירה זוגית חופשית, היו חשופים לפיקוח חברתי ולביקורת רבה.
השני – Companionship – "חברות":
דפוס שצמח בעקבות השינויים שחלו אחרי המהפכה התעשייתית. לאור ההפרדה בין העבודה לבין המשפחה, ולאור התמוטטותם של משקים אוטרקיים רבים, נאלצו גברים לצאת החוצה לעבוד מחוץ לשטח הקהילה. באופן כזה נחלש הפיקוח החברתי וצמח דפוס של בחירה חופשית של בני הזוג. כך גם, טוענת החוקרת, נולדה תפיסת ההתאהבות, והתאפשרה הכנסתם של אלמנטים של בחירה ורגש כלפי בן או בת הזוג, כמו גם הצגת ייחודם בחיי הפרט.
דפוס זה של זוגיות מכוון את עצמו ליחסי רעות, בהבנה שהבחירה הזוגית אינה סתמית, אלא בעלת אפיונים ייחודיים. מתקיימת בו ציפייה לדיאלוג זוגי ולהדברות הדדית, אך בה בעת גדלה ההנגדה של תפקידי מגדר. נשיות מתחילה לצמוח כמבנה תרבותי בעל אפיונים רומנטיים, והיא מחוברת לאהבה, לאימהות ולטווח מצומצם של רגשות – בעיקר חיוביים (כמו רוך, חום והכלה). לעומת זאת גבריות מובנת על בסיס של עשייה פרקטית, שמבחינה רגשית פועלת על בסיס ערכים של עצמאות, דומיננטיות, ביטחון עצמי והסתרת רגשות.
לטענת קניציאן (1987 ,Canician) הבינאריות המגדרית המתפתחת השפיעה על הגדרתה של האהבה, והיא הפכה את תחום האהבה בזוגיות ובמשפחה כמנדט נשי מרכזי. באופן כזה הפכה האהבה ל"נשית" (feminine love), כשעל האישה מוטלת האחריות לחלק הרגשי של הקשר הזוגי. הפיכתה של האהבה לנשית לא רק מזהה אותה עם נשים, אלא מבנה אותה כלגיטימית רק בצורה מסוימת.
השלישי - Interdependence - "הדדיות":
מייצג את התעוררות תנועת הנשים בשנות השבעים בארצות הברית, כחלק מהמהפכה הפמיניסטית וכפירתה בהבניות חברתיות-תרבותיות של זוגיות ממוגדרת. דפוס זוגיות זה מבוסס על תלות הדדית, ובמיוחד על דיאלוג מתמיד.
פה מתקיימת התרחקות מתפקידי מין, והרחבת הרפרטואר של התנהגויות לגיטימיות לכל אחד מבני הזוג. נראה שזהו דפוס מאתגר היות ששום דבר אינו נתפס כמובן מאליו, ומתקיימת מערכת חדשה של איזונים.
גברים ונשים, באותה מידה, חושבים על הבית ועל העבודה כמרכזיים לזהותם ולדרך בה הם תופסים את חייהם. ההדברות המתמדת נדרשת כדי לקבל את כל טווח ההחלטות היומיומיות ביחס למי יהיה איפה, מתי וכיצד.
תהליכי שינוי חברתיים שהתקיימו במהלך המאה העשרים הביאו בעקבותיהם תפיסה שונה ביחס לאהבה וליחסים, זו של ה"אהבה האנדרוגנית" (androgynous love). אהבה שאינה נשית עוד בלבד. מושג זה מעביר את האחריות לאהבה מהאישה לשני בני הזוג תוך כדי שהיא מטשטשת את הבסיס המגדרי. הציפיות לתמיכה רגשית, כמו גם להפגנת רגשות כחיבה, אינטימיות ודאגה, אינן עוד נחלת נערות ונשים בלבד, אלא מופנות כלפי שני בני הזוג.
השינוי בהגדרה הרגשית מבטא גם תהליך שינוי ביחס להבדלים מגדרים, תוך שהוא מציע אלטרנטיבה ליחסי זוגיות על בסיס של מחויבות משותפת.
הרביעי – Independence - "עצמאות":
מייצג דפוס אחר, חדש, של עצמאות. דפוס זוגי זה ממוקד מאוד בבחירה החופשית ובמימוש עצמי. ההתמקדות בערכים אינדבידואליים של מימוש עצמי מעבירה למעשה לשוליים את הקשר הזוגי. הזוגיות מתאפשרת היות שבני הזוג, באופן הדדי, שמים את מימושם העצמי כמרכזי, ומארגנים את היחסים סביב החלטה זו. באופן כזה עומד הפרט, ולאו דווקא הזוג, במרכז מערכת היחסים.
אולם, בעקבות בנימין והעליון (2004), ניתן להניח את קיומם הבו-זמני של ייצוגי זוגיות אלה בתפיסות התרבותיות שלנו. נראה שיש לבדוק את התנאים בהם אנו יכולים לדבר על התחזקות של דפוס אחד על חשבון דפוס אחר, ולבדוק מהם התנאים או התהליכים שמחזקים דפוסי זוגיות כמו אלו של ה-interdependence, או לחלופין משמרים את אלה של ה-companionship. לדעת החוקרות קיומם הבו-זמני של דימויים אלו מקיים מאבקי כוח של שיחים שונים ביחס למה נחשב כקשר נישואין הולם. אלה נתמכים על-ידי מגמות חברתיות רחבות הנקשרות לכוחות מסורתיים של שינוי ולאלה הליברליים יותר.
בעקבות ניתוחה של קניציאן נראה כי יואל ומירי השתיתו ביניהם דפוס יחסים של "חברות" (Companionship). הם נישאו לאחר שבחרו זה בזו וללא שידוך ומן ההתחלה התקיימה ביניהם חלוקה מסורתית של תפקידים.
אף שמירי עובדת ותמיד עבדה מחוץ לבית היא העדיפה (כמו נשים רבות אחרות) להיות המפרנסת המשנית, והרגישה מחויבת יותר לענייני הבית וגידול הילדים. החלוקה המסורתית לוותה גם במרחק הולך וגדל ברמה הנפשית, שאין לו דבר עם חברות. יואל התמקם כמי ש"רוצה" מין, ואילו מירי כמי ש"נותנת (או חושבת שצריכה לתת) מין". רגשות החיבה שהיו בתחילה לא קבלו הזנה וטיפוח, ובמקומם צמחו רגשות של כעס וטינה הדדית. מעבר לכך ניתן לומר שבתוך זוגיות כזו חשו כל אחד מהצדדים בדידות גדולה!
הטיפול הזוגי של מירי ויואל רחוק מלהסתיים ונמצא עדין בעיצומו. יחד עם זאת, לאחר מספר חודשים, ניתן לראות סימנים של שינוי. הם מוכנים עכשיו לשנות את "החוזה הזוגי" הפרדוקסאלי שיצרו עם השנים ולנסות לטעון את הזוגיות שלהם במשמעויות אחרות, חדשות. בעקבות ניתוחה של קניציאן ניתן לומר הרי שהם התחילו לנוע לקראת זוגיות של "הדדיות", כזו המקיימת בתוכה דיאלוג מתמיד ביחס לתחומי החיים והמתרחקת מחלוקת התפקידים המגדרית המסורתית.
מירי אינה רוצה להחזיק באחריות בלעדית על הקשר ותובעת מיואל הכרה הדדית, שותפות רגשית ודיאלוג אינטימי. יואל, המכיר בצדקת תביעותיה, מבקש למצוא בת זוג המתמודדת עם כעסיה ועם פחדיה, היכולה להתמודד עם פחדיו שלו ומוכנה לחקור עמו ביחד את המרחב המיני.
כפי שהראיתי במאמרים הקודמים ה"חוזה הזוגי" אינו קבוע, וניתן להסביר את הצורך בשינוי בעזרת הבנתם של תהליכים חברתיים ומגדרים. בנוסף, נראה כי המסע הזוגי מחייב וכולל בתוכו גם מסע אישי של כל אחד מבני הזוג. הרגלים של שנים - מחשבתיים, רגשיים והתנהגותיים, מכבידים ומעיקים ככל שיהיו אינם ניתנים לשינוי בקלות.
יחד עם זאת נראה שמירי ויואל נחושים להתמודד וליצור "חוזה זוגי" שיש בו עתיד של שותפות רגשית ומשפחתית.
נאחל להם בהצלחה!
Comments