השואה ואני - מנקודת מבט טיפולית, וגם קצת אישית

"מעולם לא היה לי קשר ישיר לשואה" אומרת לי ג'ני. " אף אחד ממשפחתי לא עבר אותה, כולם ברחו מאירופה עוד לפני ובכל זאת יש בי תמיד פחד שזה יקרה גם לי ולמשפחתי", היא משתתקת מהורהרת. לאחר רגע היא מוסיפה: "ההרגשה הזו שהעולם יכול להיטרף ברגע, כל המוכר ישתנה לעולמים, שהקיום שלנו פה אינו בטוח מלווה אותי באופן עמוק. עכשיו למול מראות המלחמה באוקראינה הכול צף בי שוב".


אני יושבת מולה ומקשיבה. ג'ני הגיעה ממציאות בטוחה בכל מובן. אף אדם ממשפחתה לא עבר כאמור את אימי המלחמה, והיא גדלה באנגליה לחיים נוחים כלכלית ובטוחים. ובכל זאת, איך אמר יונג? שתינו שותפות ללא-מודע קולקטיבי, והשותפות מהדהדת בינינו ויוצרת מכנה משותף בינה לביני באופן לא צפוי. יש בכך להעיד שארכיטיפים (מבנים קוגניטיביים של רעיון, בני אדם, או מצב שהאנושות, על תרבויותיה השונות, חוותה תדיר והוא נשמר כמשקע בזיכרון האנושי, כמודל שעל פיו פרטים אחרים, תבוניים, שלנו מהדהדים). שתינו חשופות הן להתרחשויות ההווה, והן לאותם דימויים קדומים מההיסטוריה האנושית.

Watercolor No. 73, Blue And Lavender (1928) Allen Tucker (American, 1866-1939)
Watercolor No. 73, Blue And Lavender (1928) Allen Tucker (American, 1866-1939)

עבורי התחושות וחוסר הביטחון שהיא מתארת הינם מציאות קיומית מוכרת מילדות.


גדלתי בבית בו אבי עבר את כל המסלול הידוע של יהדות קראקוב: החל מגטו בעיר הולדתו, דרך מחנה העבודה הנורא – פלאשוב עליו פיקד האיש האכזר אמון גת ועד הגיעו למחנה הריכוז – אושוויץ. אבי היה גם חלק מצעדת המוות לקראת סיומה של המלחמה. סיפורו האישי נרמז במספר על ידו, עדות אילמת לסבל הרב שעבר. המספר והסיוט הנורא שהיה פוקד אותו כל לילה, בתפר שבין הלילה לבוקר, ואני הייתי מתעוררת משנתי לרגע משום ששמעתי אותו מייבב בשנתו עד שאימי הרגיעה אותו ברחש.


מי שגדל כמוני בבית של יוצאי שואה יכול גם להבין את דבריה של ג'ני ביחס לתחושת הקלות בה שורשים נעקרים, ההרגשה שכלום לא וודאי. אני כותבת שורות אלה ותוהה מדוע החוויה של "להיות יהודי/ת" אינה עולה בראשי מיד אלא רק עכשיו. היא כמובן רלוונטית אבל אולי משום שגדלתי בבית חילוני בו נאמר ש"אם זה מה שאלוהים החליט לעשות אז בשבילנו אין אלוהים", ואולי משום שאנו עדים בימים אלה גם לזוועות אחרות שאינן בהכרח קשורות רק ליהדות. ג'ני לבטח אינה היחידה שחשה כך למול אירועי המלחמה באוקראינה. מראה הבניינים ההרוסים והחרבים, פני הנשים המבועתות שעיניהן משדרות ייאוש ועייפות תהומית, הילדים הצעירים והמבולבלים שמחזיקים בידיהם דובי אהוב מהבית או חיית מחמד, סיפורי האונס המזעזעים – כולם זוועות אנושיות הנעשות בידי אדם והרשימה ארוכה. שוב ושוב נפגעים חפים מפשע בהיסטוריה האנושית – יהודים ושאינם יהודים. נראה שהקישור כמעט בלתי נמנע.


למען האמת איני יודעת מה לומר לג'ני. כיצד להשרות עליה ביטחון? אולי איני צריכה לומר דבר אלא – כפי שעשיתי – הנהנתי מתוך תחושת הבנה והשתתפות עמוקות. לעתים זה מה שנדרש – להיות ביחד, בדיבור ובשתיקה, לחוות רגע של נחמה מעצם השהייה המשותפת. קשורות בנימים דקים של הבנה בשתיקה על חיים בעולם מוטרף, על תחושת המזל באם נולדת בזמן היסטורי מסוים כזה או אחר ובכך שלא נקלענו למציאות האימים של ימי השואה.