לאור תגובותיכם/ן החמות החלטתי להמשיך את הסיפור ״הבית ליד האגם״ ולכתוב פרק שני. מוזמנים/ות לקרוא ולשתף את דעתכם/ן בתגובות למטה ⬇️
הנוף הקסום של הבית ליד האגם ממשיך ללוות את תמי בעודה נכנסת למכונית ומפעילה את המנוע במטרה להתחמם. לפתע היא שומעת נקישה על החלון לצידה, במושב שליד הנהג, ומסתכלת לכיוונה בבהלה. פניו של גבר צעיר, חבוש בכובע צמר כחול וצווארו עטוף בצעיף צבעוני, ניבטות אליה מבעד לחלון. הוא מחייך אליה חיוך רחב ועושה תנועה של גלגול בכף ידו כמסמן לה להוריד את השמשה. היא עושה זאת בחשש מה אך חיוכו חם ומעורר בה אמון. בדמיונה היא כבר ראתה את עצמה ממשיכה את דרכה במכונית הרחק משם. בעצמה לא לגמרי יודעת לאן היא נוסעת, רק מרגישה שהיא צריכה מפלט מהעיר הגדולה ומלחצי החיים.
"היי, "הוא אומר באנגלית טובה עם שמץ קל של מבטא זר כלשהו. "חשבתי שאולי אוכל לנסוע איתך קצת הלאה מזרחה. האם אפשר? אודה לך מאוד אם כן" הוא אומר בהחלטיות שקטה אך מנומסת ועדינה. תמי רואה את שתי עיניו הגדולות, הכחולות, מבעד למשקפיים דקי מסגרת ממתכת וחשה צביטה של היסוס בתוכה. היסוס מהול בחשש. "להכניס גבר זר לאוטו? זה טירוף!" היא שומעת את קולה של חברתה הטובה שלומית, אך מסלקת את הקול הצידה ונעתרת. מהנהנת לו בראשה ללא מילים, והוא מיד פותח את הדלת ונכנס. "תודה רבה לך. הצלת אותי פה" הוא אומר לאחר שהתיישב, נחגר ומחכך את ידיו להתחמם לאחר שאת התרמיל הגדול שלו כבר הניח במושב האחורי.
היא מחייכת אליו ומחליטה שאינה מנמיכה את קולו של הרדיו, כמסמנת לו על רצונה להמשיך לנסוע בשתיקה נעימה. נדמה שהוא מבין זאת ואכן משתתק. המכונית מתחילה לנוע, מתרחקת מהאגם הנפלא ומהבית עם הארובה שלידו. הנוסע של תמי מסתכל דרך החלון כשקוע לחלוטין במראות העצים כתומי הצמרת, בנשורת העלים שלמרגלותיהם, המבשרים על בואו של הסתיו הקנדי. ההתחממות באוטו גורמת לו להוריד את הצעיף והכובע, ותמי רואה בזווית עינה גבר כבן שלושים, נאה, בהיר שיער, מקריח קלות.
"אני תמי" היא פונה אליו בהיסוס מה, ולרגע מפנה את ראשה ומביטה בו ישירות.
"אני אלון, נעים מאוד" הוא עונה מיד בחיוך. "שוב המון תודה שאספת אותי" הוא מוסיף.
"בשמחה" עונה תמי אף שזו אינה לגמרי התחושה שחשה כשהפתיע אותה ונקש על החלון. "אלון? זה שם ישראלי" היא אומרת באנגלית.
"נכון, אימא שלי ישראלית ואבא שלי מקנדה" הוא מסביר. "איך ידעת?"
"כי גם אני מישראל. הגעתי לפה לפני שנתיים להתמחות בבית החולים לילדים בטורונטו" עונה תמי בחיוך. הפעם היא חשה משוחררת יותר, ומחליטה להנמיך את המוסיקה.
"איזה קטע" אומר אלון הפעם בעברית וצוחק.
"וזה מה שקוראים - עולם קטן" היא עונה בעברית וצוחקת איתו.
ההחלטה לפנות ולהגיע לאזור "אלף האיים" גומלת בליבה תוך כדי תנועה, והיא חשה שזהו כיוון מתאים לאזור נוסף של טבע – איי אדמה קטנים, צמחיה ומים מסביב.
בעודה מוצאת את הפניה הנכונה בכביש היא שבה ושואלת את אלון "אז מה אתה עושה פה בקנדה? גדלת פה? ואיך הוריך הכירו? אתה יודע במקרה? מקווה שזה בסדר שאני שואלת," חייכה והפנתה את ראשה להביט בו כמוודאת שהשאלות במקום, לא אישיות מדי.
אלון מחייך אליה בחזרה. "אין בעיה. נולדתי פה וגדלתי בהמילטון ליד טורונטו. לגבי הפגישה שלהם הם סיפרו לי ולאחי על כך כמה פעמים. האמת שלא לגמרי הקשבתי... אימא שלי הגיעה לפה בטיול אחרי צבא ונשארה. היא הכירה את אבי בלימודי אדריכלות, התאהבה בו והחליטה לחיות איתו פה, להקים משפחה. עבור הוריה זה היה משבר אבל עזר להם לדעת שהוא גם יהודי יש לי משפחה בישראל מצד שני הורי." הוא משתתק לרגע וממשיך לספר בשטף "לאבא שלי יש גם משפחה בארץ. זו משפחה מצד אימו איתה לא היה כל כך קשר במשך השנים בגלל כל מיני סכסוכים פנימיים שאין לי מושג לגביהם. בכל מקרה הוא הגיע פעם אחת לטייל שם, ונסע במיוחד לחיפה להכיר את דוד איזק. אחיה של אימא שלו, סבתא שלי גרטה." הוא נעצר לרגע... נושם וממשיך: "הם רבו ביניהם משהו על הירושה של הסבתא, ועל החלק של אימא שלו שלא ניתן לה. לא יודע בדיוק רק שלאחר מכן כבר ניתק הקשר לגמרי".
"איזק? גרטה?" אני חושבת לעצמי. השמות האלה נשמעים לי מוכרים.
"האם אתה מדבר במקרה על איזק שטרן?" אני שואלת אותו בזהירות. "הוא בטח לא איזק היחיד בחיפה אבל בכל זאת השם ייחודי" אני חשה צורך להסביר את המנהג הכל כך ישראלי הזה של על אדם "מאותה העיר".
"כן, בדיוק," עונה אלון בפליאה. "איך ידעת? את מכירה אותו?"
"כן, קצת, הוא אבא שלי" אני עונה בהומור בניסיון להפחית מתח אפשרי שיעלה לאחר תשובתי. "לא סתם הגעתי לעשות התמחות פה בקנדה" אני מוסיפה.
אלון מתבונן בי פעור פה ומבט. שתיקה נופלת על המכונית הקטנה והחמימה שלי. שתיקה המכילה מריבות בין-דוריות, טראומות שהוסתרו ולא טופלו, נתק בין אח לבין אחות שלא נמצא לו גשר מעולם.
למי שפיספס, הנה חלק א׳ של הסיפור.
חג שמח,
נלי.
Comments