"בתוך הסוכה אני פוגשת את המתים..."

"ישבנו לנו בסוכה עם הילדים, בנחת, בכיף, בין השרשראות הצבעוניות הקלועות, לבין הברכות המעטרות את קירות הבד, שהילדים ציירו. השולחן היה מכוסה במפה לבנה ועליו הרבה אוכל... דברים שאוהבים. היה רגע מואר, של שפע ואהבה, ואז פתאום עלה בי זיכרון הורי המתים, הילד שנפטר לחברתי היושבת מולי, כל מי שחסר פה איתנו" אומרת לי שירי ועיניה דומעות.

שתיקה נופלת בחדר הטיפולים וליבי יוצא אליה. אני הרי כל כך מכירה את הרגעים מלאי הטוב, העוטפים אותנו "בחסד וברחמים" כפי שאומר השיר, בהם, דווקא אז, עולה בבהירות מכאיבה חסרונם של האהובים שאינם.

"חג סוכות הוא זמן של סתיו, של רגע בין עונות, של שקט יחסי, לפני שמתחילה תקופת אחרי החגים העמוסה" היא ממשיכה. "אבל זה גם הזמן בו שני הורי נפטרו בזה אחר זה לפני שנים אחדות. כל חג סוכות מהדהד בי שוב זיכרון התחושה המוזרה של עולם חוגג בחוץ ואילו אני כואבת את אובדנם".

שירי משתתקת, ואני מניחה לה לשהות בשתיקתה, יחד איתה, חשה שהיא מרגישה אותי איתה...

~

זו הפרדוקסליות של החיים, אני ממשיכה להרהר ביני לביני. המוות והחיים השזורים יחדיו, העולה ומהדהדת בזמנים משפחתיים כמו החגים. שזירה שאנו נוטים לעתים להתכחש לה משום שהיותנו בני חלוף מפחידה אותנו כל כך. קשה לנו להסכין עם הידיעה שזו חלק ממחזור החיים.

"לקחתי אויר, נשמתי עמוק, התבוננתי בבני משפחתי הצוחקים ומפטפטים ביניהם בנחת, וחשתי כיצד כאב הלב הלופת מרפה את אחיזתו. הגעגוע נשאר, בהחלט, כמו גם הזיכרון של השנים בהם היו איתנו, אך לפתע מצאתי את עצמי מחייכת, מצטרפת לשיר "שלומית בונה סוכה", מאושרת".

שירי מחייכת אלי ואני מחייכת בחזרה :)

חג שמח.