בייבי לא בום - חלק 2

"אני חושב שהפסקתי להימשך ליעל מזה זמן-מה" פותח רוני ואומר. "הריח שלה, ריח הגוף המהול בריח הבושם בו היא נוהגת להשתמש, שפעם כל כך אהבתי, מרחיק אותי ממנה היום. קשה לי להתנשק איתה, ללטף אותה, לחדור אליה. מוזר כי פעם הריח שלה ממש הטריף אותי."

אני מלכסנת מבט לעבר יעל, רואה את פניה מתכרכמות ואת העצב בעיניה התכולות. "בחדר ההוא, עם אישה אחרת, זרה, הרגשתי אחרת. שום דבר לא הפריע לי. היה לי נעים הריח, הנשיקות, הרגשתי כאילו משהו התעורר בתוכי. התעוררות מלאה, שלמה. מין דריכות נעימה כזו של כל הגוף כולו, עד קצה האצבעות. תחושה שחיכיתי לה כבר המון המון זמן."

רוני משתתק, מצטחק במבוכה, מלכסן מבט בודק לכיוונה של יעל המאזינה. משהו בתוכי זע באי נוחות לנוכח דבריו הישירים. אך בה בעת אני מתפעלת מיכולתו לומר את שעל ליבו. אני מוצאת את עצמי מהרהרת בפער שבין סבר פניה החתום של יעל לבין משפטיו הישירים של רוני. מבחינה בתחושת הניתוק העולה משפת גופה ומהבעת פניה. שקטה, מבלי להעיר דבר, אני ממתינה לתגובתה.

"אולי זו אשמתי? אולי עשיתי משהו לא נכון...אולי עשיתי יותר מדי?" לפתע היא מהרהרת בקול. "בשבילי, מכל הגברים, קיים רק רוני. עד היום הפה שלי מתמלא רוק כשאני מתקרבת אליו. הוא כל כך מעורר אותי. כמו אדם רעב המתגרה מאוכל טעים שהוא ממש אוהב". טון דיבורה נשמע מתנצל ושפתיה מתעקלות במעין חוסר אונים: "זה לא כל כך בשליטתי". רוני מקשיב מוחמא ומוטרד כאחד. הוא מביט בה במבט מצועף ואינו אומר דבר. ה"רעב" של יעל מעלה בי מחשבה על ה"רעב" להתייחסות ולהיות נאהבת.

פתאום יעל נפנית חדות לכיווני: "הכול כל כך קשה לי כי אנחנו גם באמצע תהליכים להביא ילד לעולם. שמונה שנים אנחנו נשואים ואני ממתינה וממתינה כבר להריון שייקלט. משתוקקת להחזיק בזרועותיי תינוק או תינוקת. אחרי כשנתיים וחצי של ניסיונות החלטנו לערוך בדיקות מקיפות ואז הסתבר שהזרע של רוני, איך לומר, הוא לא כל כך איכותי. צריך "השבחה" קוראים לזה הרופאים. ואני כל כך משתדלת לא לקטר, לתמוך בו, לסבול בשקט את כל בדיקות הדם והתורים הלא נגמרים."

רוני ממשיך את דבריה: "עברנו שלוש הזרעות והפריית מבחנה אחת ושום דבר עדין לא הצליח. לאחר הכישלון האחרון מצאתי את עצמי חושב איזה גבר אני. מה אני שווה אם הזרע שלי לא "משובח". יש רגעים בהם חשבתי לעצמי שהקשר הזה שלנו לא נועד להביא ילדים לעולם. שיש בכך להעיד שאולי בעצם אנחנו לא צריכים להמשיך לחיות ביחד."

•

בחדר עומד ריחה של אכזבה. ריח המחזיר אותי לשנים אחרות בהן יותר מכל דבר אחר אני זוכרת את ההמתנה. שעות של המתנה בתור לרופא, בתור בין מחזור טיפול שלא צלח למשנהו, בתור לבדיקת הדם, בתור לאולטרא סאונד, והכי קשה הייתה ההמתנה בת השבועיים לתוצאות הטיפול לראות באם ההשקעה בזריקות ההורמונים, בבדיקות האין-סופיות, במאמצים הרגשיים והכספיים צלחה, או שנדרש לחזור אליהם לאחר שאמחה את הדמעות ותחושת הכישלון הצורבת תירגע מעט.

במבט לאחור אני זוכרת את כל הנשים עמן המתנתי, ואת הבעת הפגיעות והעלבון על מה שהיה אמור להיות חלק בלתי נפרד מנשיותי, מנשיותן, ואיכשהו, מסיבות שונות, לא התממש. מבזיקה בי המחשבה שנדיר היה המקרה בו ישב גבר בינינו, ואם היה כזה הוא ישב ממתין דומם, שקוע בעיתון ומסרב ליצור קשר עין. סיפורם של הגברים לא נשמע, או הובלע בתוך החוויות הנשיות. קולם הדהד מרחוק כמי שמלווים את התהליך, מצויים ברקע, בשולי התהליך. כמי שלא גופם הוא זה שמאכזב ולא נפשם היא זו שכואבת את קוצר היד, האכזבות החוזרות ונשנות, ההמתנות האין-סופיות.

רוני נושם לרגע וממשיך: "לא מזמן פגשתי את נעמה בעבודה ומייד נמשכתי אליה, אולי הייתי צריך אבל לא ניסיתי לעצור את עצמי. זה היה חזק ממני." דבריו נאמרים בפשטות כאילו אינו מודע למטען הרגיש שנושאות מילותיו. אני ממשיכה להקשיב ושולחת תוך כדי כך מבט ליעל היושבת דרוכה ושקטה, מקשיבה אף היא לכל מילה. איני אומרת להם דבר על ניסיוני האישי. הרי לא את תקוות הפוריות והמשאלה להורות הם מחפשים כרגע אלא את הניסיון להבין מה קרה לרוני שם, בחדר מנוכר ורחוק, עם אישה זרה, ביום נישואיהם השמיני.

לאט לאט עולה בתוכי הבנה בהירה, סמויה, לא מדוברת, שצמחה בי תוך כדי ההקשבה לנאמר בתוך ובין המשפטים. אני פותחת ואומרת: "אני מזמינה אותך, אתכם, לראות שיתכן וקיים קשר בין כישלון הטיפולים ותחושת האכזבה לבין המפגש ההוא עם אישה אחרת, זרה. מפגש של גוף עם גוף, בו התשוקה והסערה מאפשרים לשכוח את מה שמאכזב. לקבל בחזרה, ולו לרגע, את רוני הגברי היכול להקסים ולכבוש, לחדור ולענג". טון דיבורי שקט, אינו שופט אלא מזמין להתבוננות.

שתיקה משתררת בחדר. אני חשה שהן יעל והן רוני מופתעים, מהרהרים בדברי ומחשבותיהם נעות פנימה והחוצה – אל עולמם הפנימי ואל מאורעות הערב ההוא, הבלתי נשכח. רוני ממשיך להביט בי בתדהמה, יעל מביטה בו, ממתינה למוצא פיו.

כולנו מבינים מבלי לומר דבר – שברגע ההוא רוני כבר לא יכול היה להמתין.