דמיינו חדר ענקי עם שטיח רך, בהיר, מלא בצעצועים, בו המון המון תינוקות, בנים ובנות, לבנים, צהובים ושחורים... חלקם בוכים, חלקם צוחקים וחלקם עסוק במה שקורה סביבם. בתוך החדר עומדים מסביב הורים: אבא ואימא, אימא ואימא, אבא ואבא. מחייכים, מפהקים, אולי אפילו קצת משתעממים אבל עדין מסתכלים בגאווה על הצאצא/ית. מתוך בליל של תחושות עולה בחדר הרגשת שייכות. שייכות לקבוצת ההורים, לקהילה, לחברה הישראלית.
דמיינו חדר אחר, קטן יותר, הנראה כמו חדר המתנה של רופא/ה. אין בו תינוקות אבל יש בו ספסלים (אולי שחורים) ועליהם יושבים זוגות-זוגות. חלקם עצובים, חלקם גם מתוחים, שותקים. מעלעלים במגוון עיתונים המונח ליד, שתיקה משתררת בחדר.
המתנה... לא רק לכניסה לחדר הרופא/ה אלא בעיקר, לבשורה המשמחת שהריון הושג, שההורות נמצאת בהישג יד. תמהיל התחושות פה הוא שונה ומכיל בתוכו חרדה ודאגה, מתח וציפייה.
אני הייתי כזו, מאלה היושבים על הספסלים (אולי שחורים, לפעמים לא) ממתינה שעות, מעיינת בהרבה עיתונים. לפעמים מלווה בבן זוגי והרבה פעמים לבדי.
הייתי מאלה שרצים לקראת ההורות דרך מסלול מכשולים של טיפולי פוריות ממושכים ומעיקים.
מסלול הכולל בתוכו משוכות שונות, בצורת בדיקות, שיחות של רופאים חמורי סבר, הזרקות הורמונים ובדיקות דם יומיומיות.
מסביב היה נדמה שלכול העולם אין בעיה כזו. שכולם מטופלים בתינוקות חייכניים ושמנמנים, שההיריון מושג בצורה קלה וטבעית, ושנשים אחרות זוכות להרגיש נשיות ופוריות - רק לא אני.
כיום, כשאני כבר אימא לשתי בנות בוגרות, אני פוגשת אותם, את הממתינים להורות, כמטפלת בקליניקה שלי. אני מכירה היטב את המבט הכאוב לאחר עוד מחזור טיפול שלא הצליח, את הפגיעות סביב הולדת אחיין או אחיינית חדשה, וגם את הרצון לפרגן לחברה הטובה שהודיעה שהיא שוב בהריון. רוצים אבל זה קשה כל כך. קשה כי השאלה "למה לא אני"? דוקרת עמוק בלב.
מה שנותר הוא לתמוך, לחזק את המשאבים הפנימיים והחיצוניים, להמשיך ברציפות החיים. זאת בכדי לשמור על השפיות, הכוחות ובעיקר התקווה.
נראה לי שבתוך חברה אלימה, קיצונית וכוחנית עדין שומרים כולנו על ערכה וחשיבותה של המשפחה, ובעיקר מחזיקים בתפיסה מאוד ברורה לגביה. תפיסה שאם אתה הורה אתה בפנים, ואם לא – אתה בחוץ (דרך אגב גם הבחירה לא להרות מתקבלת בלחץ חברתי ובהרמת גבות).
ההורות מהווה אם כן סוג של "כרטיס ביקור" פנימה. להיות בתוך הקהילה, להרגיש שייכות, להיות כמו כולם. כך קורה שלמי שקשה, מכל סיבה שהיא, לממש זאת עולה תחושה קשה של כישלון, תסכול ובעיקר בדידות.
בדידותם של הרצים להורות. אני מכירה אותה, הייתי שם...
Comments