אובדנות, להיות או לא להיות

"אני כבר לא רוצה למות" אמר זה שניסה להתאבד שנה וחצי קודם לכן. מבטו שוטט על פני החדר כאומד את הריהוט המשרדי, את העציצים הקטנים שעל אדן החלון ואת התמונות התלויות על הקיר ממול. לפתע הוא נרעד קלות, למרות שהחלון היה סגור, והוסיף: "לא תמיד כיף לי, אבל בסך הכול אני מרגיש בסדר. שהחיים בסדר, שטוב לי, כמו שאני".

דבריו הדהדו בחדר הלא גדול בו ישבנו ומילאו את האוויר בעוצמה שקטה. שתקנו שנינו, מודעים לגודל הרגע, מכירים ומוקירים בדרך הפתלתלה שעברנו ביחד בטיפול עד לרגע זה. נוכחים לדעת כי גם מי שהגיע בתקופה מסוימת בחייו לקצה הדרך יכול למצוא אותה בחזרה. למצוא בתוכו כוחות, להתארגן נפשית, להציל את עצמו.

נפגשנו לראשונה כשהגיע למרכז לבריאות הנפש בכדי להתחיל תהליך של זכאות לסל שיקום. כשהוא אחר בכחצי שעה למדתי (כבר אז, עוד בטרם נפגשנו), את השיעור הראשון על הדרך בה הוא מסמן את תחושותיו. מאוחר יותר היטבתי להבין את האיחור כמבטא את החשש, חוסר הביטחון והלחץ הפנימי לפגוש אישה זרה. כשהגיע התיישב מחויך מולי, מנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בקרבו. ראשו עטוף בכיפה לבנה גדולה וציציות טלית משתרבבות מתחת לחולצתו.

זו הייתה עבורי הפעם הראשונה שנפגשנו ולכן ישבתי גם אני מעט מתוחה על הכיסא וחייכתי לעומתו. "אני מציעה שנכיר קצת" אמרתי, וחיוכו העמיק. "כתוב בתיק שאתה לא מעוניין בטיפול נפשי, זה נכון?" זה שרצה להתאבד הישיר מבטו אלי ובחיוך רציני אמר: "אם זה איתך - אני מוכן". ליבי החסיר פעימה, נשמתי עמוק והגבתי "אז בוא נתחיל". דויד הנהן.

דויד הגיע לטיפולי לאחר אותו ניסיון אובדני קשה. צעיר בשנות העשרים לחייו, שאיבד את האמונה כי יוכל להתמודד עם חייו ובעקבות זאת שקע בדיכאון עמוק. בעקבות שירות צבאי רווי מתחים ואתגרים הפכו השנים שלאחר השחרור מהצבא לקשות במיוחד, והוא לא הצליח להחזיק כל מסגרת קבועה: לימודים, עבודה, פרנסה. נדמה היה לו כי הוא הולך ושוקע, מאבד אחיזה בחיים ובעיקר בעצמו. ביטחונו העצמי כמו התפורר לחתיכות ויכולתו להחזיק בתוכו תקווה כלשהי הייתה בבחינת שאריות בד המתנפנפות ברוח, נקרעות, מתפוררות ונעלמות.

התהליך משם ועד לנטילת כדורים שונים היה קצר, ולילה אחד – כשהבדידות מכה בתוכו ומתעצמת לאור השקט שמסביב – הוא התחיל לבלוע אותם, אחד-אחד. בהתחלה לקח את הלבנים, אלה הגדולים, הכדורים שניתנו במרשם לאימו לסייע לה להתמודד עם דלקת פרקים קשה ממנה היא סובלת. לאחר מכן את הירוקים הקטנים, אלה שקיבל מהרופאה הפסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש בכדי להקל ולו במעט על החרדות התוקפות אותו במהלך שעות היום והלילה, על הדמויות הדמיוניות אך המוחשיות כל כך המלוות אותו בהליכתו ברחוב, על הזיכרונות מימי שירותו כמסתערב בכפרים ערביים בשטחים. לבסוף, "לקינוח", חמישה כדורים ורדרדים – אותם מצא בבית ולא זכר כלל לאיזו מטרה הם ניתנו.

בזמן בליעתם מוחו היה משותק ממחשבות. הוא היה עסוק בעיקר בטקס הבליעה ובכאב הנפשי שאינו מרפה. "רק שיפסיק" הוא מלמל לעצמו. "אני לא יכול יותר. בלאו הכי אני לא רואה איזו דרך לצאת מזה. הכול קשה מדי". אימו היא שהצילה אותו, נתנה לו את חייו בפעם השנייה. היא מצאה אותו לפנות בוקר. מפרכס, חסר הכרה והוא הובהל לבית החולים הגדול בתל-אביב, בסמוך למקום מגוריו, ועבר שטיפת קיבה. רגע לפני שהיה מאוחר מדי. כששכב מותש במיטת בית החולים חש הקלה מסוימת על כך שלא הצליח, וקיווה שהעביר את המסר בדבר מצוקתו הפנימית הגדולה כל כך.

בה בעת הוא הרגיש היטב את הכעס והאכזבה של בני משפחתו, במיוחד של אחיו הבכור שדעתו תמיד היתה חשובה לו כל כך, על הניסיון האובדני שעשה. "מה אתה חושב שאני לא יודע? רצית תשומת לב. זה הכול. תמיד אתה כזה. מגזים עם כל דבר", אמר האח במרירות כשבא לבקרו, וכמו תמיד הצליף בו את ביקורתו. באותו רגע ממש דויד ידע שהוא לבד בעולם, ובאם ירצה להציל את עצמו יצטרך לעשות זאת בלי ליווי משפחתו. מדובר ברגע של פיכחון צלול והכרה עמוקה שגם אם הוא במצוקה נפשית גדולה הרי שאין להם, לבני משפחתו, כוחות מספקים בכדי לתמוך בו, שהוא בבחינת עול נוסף לעול החיים הכבד שכל אחד מהם נושא בעצמו. -----

שנתיים לאחר מכן, דויד עדין מטופל שלי. הוא, שהוגדר דרך אבחנות קליניות קשות, ואימץ אותן - כמי שמצא דרך להגדיר כך את זהותו - מתמיד בתהליך. מגיע מידי שבוע, כבר ללא הכיפה והציצית, מוכן לשוחח ולהביט פנימה לתוך עצמו ועל חייו. הזכאות לסל השיקום הושלמה, ואנו עסוקים באתגרים חדשים – הכוללים חיפושים אחר כיוון תעסוקתי ולימודי.


כך לאחרונה שולב בתוכנית לויסות רגשי עבור מתמודדים עם קשיים נפשיים ואני מלווה אותו בדרכו. דויד כבר אינו בבחינת "מי שניסה להתאבד" אלא אדם צעיר מלא תקווה, הבונה את חייו. למרות משברים לא מעטים מהדהדת התחושה שיתכן, שאפשר.


בשיחתנו האחרונה שכח דויד לנעול את הדלת. נעילה שמהווה תמיד תזכורת לחשדנותו המתמדת כלפי העולם, לדריכות המקננת בו כתזכורת קבע לכך שבחוץ הכול מסוכן ומאיים. "פגשתי אנשים טובים השבוע" הוא אמר בחיוך, ואני חייכתי בחזרה. זכרתי את ההתחלה בה הביע שאט נפש כלפי רוב מי שפגש להוציא דמויות מעטות, "מלאכים" בלשונו, שסייעו לו במהלך חייו.


דויד התייחס גם אלי כאחת מהם אך היה זה הוא שאפשר לעצמו להאמין בי, לדבוק בתהליך הטיפולי. הרגשתי שבזכות האמון שנתן בי, בקשר בינינו, בתהליך, הוא כתינוק הלומד ללכת ולהאמין בעצמו ובכוחותיו - גם אם אינם רבים.


עבורי כמטפלת מבטא הטיפול בדויד את האפשרות הגלומה בקשר טיפולי להיטיב עם חייו של אדם אחר במובן העמוק של המילה. יחד עם זאת, לא רק הוא אלא גם אני נדרשת תדיר לחפש ולמצוא בתוכי את היכולת להאמין ביכולתו להעניק משמעות לחייו למרות האבחנות הקליניות הקשות, ההורים שאכזבו, והילדות במשפחה בה סבל מהתעללות רגשית ואלימות.


זהו אם כן סיפור על תקווה ועל יכולת לתנועה נפשית. תקווה הנעה בין התמודדות לבין הרמת ידיים, ותנועה המתקיימת בין מציאת כוחות בתוכו לבין רגעים של ייאוש ואובדן. נראה שהטיפול מכיל בתוכו את אותם רגעים קצרים הפותחים אשנב למרחב שלם של אפשרויות בהן ההצלחה אפשרית - גם עבורו. בהם יכולה להתקיים תקווה.